על מילות השיר

 

 

 

פניה מדברת על הניגונים והשירים ששמעה בבית הוריה בעזרת דימויים (מטפורות) מעולם הצומח. הניגונים הם כמו גרעינים ששותלים אותם באדמה ומהם צומחים שורשים וענפים, עצים ופרחים. ה"אדמה" כאן היא פניה – הניגונים שנשתלו זורמים בדמה והיא נושאת אותם בלבה. עתה, בתקופת השואה, הם צומחים ועולים.

 

לפני שנדבר על בתי השיר ונסביר את המילים נשים לב למילים ולדימויים שפניה בוחרת בהם כדי לתאר את הגעגועים לבית אבא.

מילים מתחום המשפחה: 

אִמִי, אָבִי, אֵם, בַּת

 

מילים מעולם הצומח:

שְׁתַלְתֶּם, גַּרְעִינִים, עולים וצוֹמְחִים, שולחים פֹּארוֹת, שוֹרָשִים

 

מילים מעולם היהדות: 

נִגּוּנִים, מִזְמוֹרִים, "אֵיכָה", זְמִירוֹת של שַבָּת

 

מילים מעולם המוסיקה והצלילים:

נִגּוּנִים, מִזְמוֹרִים, אַאֲזִין, שִיר, הֶגֶה, צְלִיל, קוֹל, יֵהוֹם

 

גוף האדם: 

דָם, עוֹרְקִים, לֵב, דוֹפֶק, עֵינַיִים

 

מילים של שקט: 

כָּל הֶגֶה יִתַּם וכָל צְלִיל יֵאָלֵם

 

ציוני הזמן בשיר:

עבר: שְתַלְתֶם, נְשָׂאָם, הִבִּיעַ

הווה: עַתָה, עוֹלִים וצוֹמְחִים, שוֹלְחִים, שְלוּבִים, נְעוֹרִים, שָבִים

פעלים בעתיד: אַאֲזִין, תִזְהַרְנָה, יִיתָם, יֵיאָלֵם, יֵהוֹם, אֶעֱצוֹם

 

הגופים בשיר: 

אני (המשוררת): בִּי, אִמִי, אָבִי, לְבָבִי, בְּדָמִי, בְּעוֹרְקַי, בְּדָפְקִי, אַאֲזִין, שִיר עַרְשִׂי, בַּת, לִי, עֵינַי, אֶעֱצוֹם, הֲרֵינִי

אתה (אבא): נִיגוּנֶיךָ, אָבִי 

את (אמא): שִירַיִיך, אִמִי

אתם (ההורים שלי): שְתַלְתֶם, קוֹלְכֶם, אִתְכֶם

הם: נִיגוּנִים, מִזְמוֹרִים, שִירִים

הן: מְגִילַת אֵיכָה, זְמִירוֹת שֶל שַבָּת

הבית הראשון

 

בבית הראשון פניה מדברת אל הוריה ואומרת להם: אתם הכנסתם בי בעבר שירים וניגונים, כמו ששותלים צמחים באדמה. והם הולכים אתי, בתוך לבי, לכל מקום ובכל זמן.

עכשיו, הניגונים ששתלתם בי בעבר עולים וצומחים.

 

שְׁתַלְתֶּם  - שותלים באדמה פרח, עץ. שם הפועל: לִשְתוֹל. שְתַלְתֶם – גוף שני רבים, אתם. מעניין ומשמח לציין שהמשוררת והמלחין מדייקים בעברית ואומרים ושרים: שְתַלְתֶם. בשפת הדיבור רבים אומרים: שתלתם, כתבתם, אבל הצורה הנורמטיבית היא: כְּתַבְתֶם, שְתַלְתֶם. 

 

נִגּוּנִים  - מנגינות ששרים, מנגינות חסידיות

 

מִזְמוֹרִים  - שירים למילים מספר "תהילים"

 

שְׁכוּחִים – שָכחו אותם, לא זוכרים אותם. הם שייכים למשהו שהיה ונִשְכַּח. שם הפועל: לִשְכּוֹחַ

 

גַּרְעִינִים – גרעין הוא זרע ששותלים באדמה וממנו צומח פרח או עץ. גרעין הוא העיקר. בגוף האדם יש גרעין התא. גם באבטיח יש גרעינים. במשחק כדורגל מפצחים גרעיני חמניה. ולהבדיל אלף הבדלות: לאיראן יש פרויקט גרעין. 

 

נְשָׂאָם  - נָשָׂא אותם, החזיק אותם. נושאים בעל או אישה בטקס הנישואין. נושאים ביד תיק. נושאים נשק. שם הפועל: לָשֵׂאת.

 

לְבָבִי  - הלב שלי. כמו: לבי. שם העצם ביחיד הוא לב, ובשירה גם: לֵבָב. כל עוד בַּלֵבָב...ברבים: לְבָבוֹת.

 

בסמיכות רבים: לִבְבוֹת בנטייה: בְּלִבִּי, בִּלְבָבִי... בְּלִיבּוֹתֵינוּ, בְּלְבָבוֹתֵינוּ...

 

עַתָּה  - עכשיו, כעת. עת – זמן. מכאן באה המילה: עיתון.

 

צוֹמְחִים – גדלים. פרח צומח, ילד גדל וצומח, שן צומחת, וגם המינוס בבנק צומח...שם הפועל: לִצְמוֹחַ.

הבית השני  

 

 

 

 

 

בבית השני פניה מתארת עד כמה הניגונים ששמעה בבית הוריה נמצאים עמוק בתוכה. הם זורמים בגופה כמו הדם. הם מצמיחים ענפים ושורשים. כשהלב דופק, הניגונים, שנדמה כאילו היו רדומים, מתעוררים וחוזרים אליה. גם בבית הזה היא פונה ישירות אל הוריה. היא מדברת אליהם בגוף שני: ניגוניך, אבי; שירייך, אמי.

 

פֹּארוֹת  - ענפים, ענפי העץ. וגם: חוטים ומיתרים. המילה פֹּארוֹת מופיעה בעיקר בשירה.

 

בְּדָמִי – בדם שלי

 

שָׁרְשֵׁיהֶם – השורשים שלהם. לצמח, לעץ יש שורשים. גם לאדם. גם למילים. בגוף האדם: לשיניים ולשערות יש שורשים.

 

בְּעוֹרְקַי  - בעורְקים שלי. עורְקים הם הצינורות שמובילים דם מהלב. העוֹרֵק הראשי היוצא מהלב ומוביל דם לגוף נקרא: אֲבִי העוֹרְקִים. כביש מרכזי הוא עורק תחבורה. יחיד: עוֹרֵק. יש לומר עוֹרֵק, אך רבים

 

אומרים: עוֹרֵק.

 

שְׁלוּבִים – נמצאים בתוך הדבר והם חלק ממנו. השורש: ש.ל.ב. שמות פועל: לְשַלֵב, לְהִשְתַלֵב. המורה מבקשת מהילדים לשבת בשקט ולשלב ידיים. מנסים לשלב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בכיתות רגילות.

 

בְּדָפְקִי  - כאשר אני דופק. כאן הכוונה היא לדפיקות הלב. שם הפועל: לִדְפּוֹק. דופקים בדלת, דופקים מסמר בקיר. ובסלנג – 'דופקים אותו' פירושו עושים לו דבר רע שלא בצדק, זה לא מגיע לו.

נֵעוֹרִים  - חוזרים לפעול, מתעוררים אחרי שינה. השורש: ע.ו.ר. מְעירים מישהו משינה. אנחנו מתעוררים בבוקר. השעון המעורר מעיר אותנו, או התינוק...

 

שָׁבִים – חוזרים. שם הפועל: לָשוּב

 

הבית השלישי      

 

בבית השלישי מתארת פניה את הרגשות שלה כשהיא שומעת את הניגונים מבית אבא: את שירי הערש, שירי ילדותה הרחוקה שאותם שרה לה אמה, כמו כל אם ששרה שירים לילדיה לפני השינה ואת מזמורי השבת ותפילות "איכה" בתשעה באב. כל אלה מרגשים אותה וגורמים לה גם לבכות וגם לצחוק.

 

אַאֲזִין  - אקשיב כדי לשמוע. מאזינים לדברים, לשירים, לרדיו. השורש: א.ז.ן. שם הפועל: לְהַאֲזִין.

 

שִׁיר עַרְשִׂי  - שיר עֶרֶשׂ הוא שיר ששרים ההורים לילדיהם לפני השינה. 

עֶרֶשׂ הוא מיטה וגם מיטת התינוק. בעברית המודרנית התינוק שוכב בעריסה, ב-ס'. אנחנו יודעים כי ס' ו-שׂ' מתחלפות לעיתים בעברית. 

ולהבדיל: עֶרֶשׂ הוא מיטת החולה. כשאומרים על אדם כי הוא שוכב על עֶרֶשׂ דְוַוי משמעות הדבר היא כי הוא חולה מאוד והוא עומד למות.

עֶרֶשׂ הוא המקום שבו נולד הדבר. יש מדענים שטוענים כי עֶרֶשׂ התרבות הוא במסופוטמיה. לטענתם, זה המקום שבו נולדה הציביליזציה. ולכן, כשפניה כותבת "שיר עַרְשִׂי" היא מתכוונת להרבה יותר משיר ערש. היא מתכוונת לומר כי אלה השירים שהם הבסיס לתרבות שלה ושלנו, לחיים שלה.

 

רָחוֹק – לא קרוב. רחוק בזמן ובמקום.

 

הִבִּיעַ  - אמר או כתב מה הוא חושב או מרגיש. מביעים דעות ורגשות. מביעים תמיכה, מביעים התנגדות, מביעים חשש, מביעים תקווה. מביעים שמחה, מביעים אהבה, מביעים כעס, מביעים תודה. מביעים בכתב ובעל פה. השורש: נ.ב.ע. שם הפועל: לְהַבִּיעַ. שם הפעולה: הַבָּעָה.

 

פִּי – פִּי היא צורת הנסמך של פֶּה. פי האם, פי העם, פי הכוס, פי הבאר, פי שניים, פי אלף.

 

אֱלֵי – היא צורה תנ"כית של מילת היחס 'אֶל'.

 

תִּזְהַרְנָה – הן יאירו. זוהר הוא אור גדול. הכוכבים זוהרים בשמיים. רבים חולמים לראות את הזוהר הצפוני והדרומי.

 

בְּדֶמַע  - בדמעות, בבכי. כאשר אנחנו בוכים יורדות דמעות מלוחות מהעיניים. יש דמעות שמחה ויש דמעות עצב.

 

שְׂחוֹק – צחוק. בתקופות קדומות בעברית השורש שׂ.ח.ק היה במשמעות של צחוק, של הומור וציניות. בעברית המודרנית אנחנו מבחינים בין לְשַׂחֵק -  במשחקים, בספורט, בתיאטרון, בקולנוע, לבין לִצְחוֹק – במשמעות של הומור וציניות. 

 

"אֵיכָה" -  מגילת "איכה" שקוראים בליל תשעה באב. המגילה פותחת במילים: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם". בעברית המודרנית אנחנו אומרים: איך.

 

זְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת – שירים ששרים אחרי הארוחה בערב שבת.

 

הבית האחרון        

 

 

 

 

 

בבית האחרון פניה מבקשת להתייחד עם הגעגועים והזיכרונות. גם בבית האחרון היא מדברת אל הוריה בגוף שני: קולכם, אתכם. כשהיא שומעת את קולות ילדותה, את קולות הוריה, הנמצאים עמוק בלבה, היא רוצה להיות רק איתם בלי כל המילים והצלילים האחרים שמסביב. היא עוצמת את עיניה כדי לראות ולשמוע אותם בתוכה. כל זאת – מעל, למרות ובגלל החושך של אסון השואה.

 

הֶגֶה  - קול, צליל, חלק ממילה. לַהֲגוֹת: להוציא מילים מהפה. הוגים מילה, הוגים רעיון, הוגים תוכנית.

 

יִתַּם  - יסתיים, יִיגָמֵר. תוֹם – סוף. תַם – נגמר, הסתיים.

 

צְלִיל  - sound

 

יֵאָלֵם –יִשתתק, יפסיק להשמיע קול. אֵלֵֶם – שתיקה. אִילֵם – אדם שאינו יכול לדבר.

 

כִּי – כאן כנראה במשמעות של: כאשר, כש... ואולי גם במשמעות הרגילה: מפני ש...

 

קוֹלְכֶם  - הקול שלכם. קול (ז') – צליל. voice וגם sound. רבים: קולות

 

יֵהוֹם – יֶהֱמֶה. ירעש, ישמיע קולות: המ...המ... יתרגש, ירצה ויקווה. השורש: ה.מ.ה. שם הפועל: לַהֲמוֹת. זה השורש של המילה המון – הרבה וגם הרבה מאוד אנשים. 

השורש הזה מופיע בהמנון "התקווה": נפש יהודי הומייה. כלומר: נפש היהודי מתרגשת ומקווה.

 

אֶעֱצֹם  - אסגור את העיניים. שם הפועל: לַעֲצוֹם

 

הֲרֵינִי  - הרי אני, הנה אני

 

חֶשְׁכַת הַתְּהוֹם – כאן: תקופת השואה. חֲשֵכָה היא חושך. בסמיכות: חֶשְכַת הלילה

 

תְּהוֹם (ז') – בור עמוק שמסוכן ליפול אליו. רבים: תְהוֹמוֹת. בפסוק הראשון בספר בראשית אנחנו קוראים:

 

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם.

 

כמה עצוב שהמילים האחרונות בשיר הן חשכת התהום...

00:00 / 02:55
00:00 / 02:55
00:00 / 04:18
00:00 / 03:13
00:00 / 02:44